דו"ח וינוגרד, בגרסה החלקית שפורסמה ב30.4, סוקר ארבעה תחומים עיקריים: ראשית, הוא מתאר את המצב בגבול הצפון מהיציאה החד-צדדית מלבנון במאי 2000 עד לאירועיה 12.7.2006, בו תקף החזבאללה סיור ישראלי וחטף את שני החיילים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב. שנית, הדו"ח נותן תיאור עובדתי של האירועים וההחלטות בששת הימים הראשונים של מלחמת לבנון השנייה, מה12 עד ה17 ביולי 2006. שלישית, הוא נותן קריטריונים תיאורטיים להערכת החלטות מדיניות. בחלקו הרביעי, הוא מעריך את תפקוד השלישייה הבכירה בהחלטות של אותם שישה ימים מכריעים: ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ, והרמטכ"ל דאז דן חלוץ.
כפי שהדו"ח בעצמו מודה, הדרך הטיפוסית להעריך החלטה מדינית היא על תוצאותיה: " 'מבחן התוצאה' הוא מבחן שכיח של התנהגות במישור הציבורי" (עמ' 22 הערה 1). נראה שהדבר הראשון שעלינו לעשות כדאי להעריך את ההתנהגות של מנהיגנו במלחמת לבנון השנייה הוא להעריך את ההשלכות של מעשיהם. רק אחרי שקבענו שהתוצאות היו שליליות, יהיה סביר להמשיך לנסות לזהות את האחראים לתוצאות השליליות, ולשקול את מידת אחריותם. הוועדה טוענת ש"נמנענו מהטלת ביקורת, היכן שהכשל לא היה ברור וגלוי על פני הדברים" (עמ' 23, פרק 2 סעיף 9). למרבה הפלא, בסוגיה העיקרית של תוצאות המלחמה, אין עמדות הוועדה ברורות וחד-משמעיות.
במהלך הדוח, חברי הוועדה מעמידים פנים שהם אינם קובעים קביעה חד-משמעית לגבי תוצאות המלחמה. הם מתארים את הנזק שנגרם לחזבאללה (עמ' 11, פרק א' סעיף 7): "היקף הנזקים והאבידות לחזבאללה מן המלחמה היה כבד מאד. נהרגו מאות מלוחמיו, ונפגעו היכולות האסטרטגיות שלו. נחרב מרכזו ברובע הדאחייה בביירות. לא ברורה ההשפעה של המלחמה על מעמדו בלבנון ובעולם הערבי." לגבי השאלה החשובה הרבה יותר של התוצאות האסטרטגיות והמדיניות של המלחמה, הם ממשיכים (סעיף 8): "המלחמה הסתיימה 48 שעות לאחר קבלתה של החלטה 1701 במועצת הביטחון. החלטה 1701 והתהליכים שאפשרו אותה משקפים כמה הישגים חשובים לישראל. חזבאללה אינו יושב עוד על הגבול, ויכולתו ליזום פגיעה בחיילים או ביישובי הצפון פחתה משמעותית. ייתכן כי ההחלטה, והתהליכים שהזינו אותה, עשויים להיות פתח להתפתחויות חיוביות באזור."
חברי הוועדה ממשיכים בטענות העולות בפרק הראשון, טענות המציגות את תוצאות המלחמה באורח חיובי. הערת שוליים בפרק השביעי טוענת: ש"תוצאות המערכה בלבנון נתפשות על ידי אחדים ככישלון ועל ידי אחרים כמעורבות או אף כניצחון חלקי." אבל פרק 7 מוקדש לביקורת חריפה כלפי השלישייה אולמרט-פרץ-חלוץ, ביקורת שתלויה על פניה בהערכה שלילית של תוצאות המלחמה. ודאי שמחייב לתאר את תהליכי קבלת ההחלטות שהופעלו על ידי השלישייה והממשלה כמוסד כפגומים, רק אם חברי הוועדה מסיקים שממשלת נכשלה מלהשיג תוצאות מספקות במלחמת לבנון השנייה.
קורא הדו"ח צריך לחפש בין הדפים כדאי למצוא את הראיות שהדו"ח מספק שלמלחמה הייתה תוצאה שלילית. הוועדה מדגישה שבמלחמה לא ניצחנו ניצחון צבאי ברור (עמ' 11, פרק 1 סעיף 9), ושלאמצעים הצבאים שנבחרו לא היה בהם כדיי להביא ניצחון צבאי בצורת "נוק-אוט" במערכה (עמ' 77). אבל מפני שעלינו לשאוף לניצחון צבאי רק כאמצעי להשגת יעדים אסטרטגיים או מדינים, העדר ה"נוק-אוט" לחזבאללה אינו מהלך מכריע בהערכת התוצאות החשובות ביותר של המלחמה. ממשלת אולמרט, בהתייעצות עם רב-אלוף חלוץ, בחרו להפעיל התקפות אוויריות נגד מתקני החזבאללה ותשתיות תחבורה לבנוניות, מבצעים קרקעיים טקטיים להשמיד את עמדות החזבאללה שאיימו על הגבול ממש, יחד עם סגר ימי ואווירי. הממשלה והמטה הכללי ידעו היטב שצעדים אלו לא היו יכולים לתת מכת "נוק-אוט", ולא ניסו להשיג "נוק אוט." הכוונה המדינית של המלחמה הייתה לגרום להתערבות מצד הקהילה הבינלאומית והממשלה המוכרת של לבנון ,התערבות אשר תשים קץ לאיום של החזבאללה לצפון ישראל. המטרה הייתה בעיקר לגרום לממשלת לבנון לפעול על פי התחייבויותיה כריבון החוקי בדרום לבנון.
שנית, הוועדה דנה רבות בנפילת הטילים על הצפון ומוכיחה שהאמצעים הצבאיים שישראל נקטה אכן גררו את ההתקפות האלו אבל נעשה מעט כדאי לצמצם אותן. הדו"ח בגרסתו הראשונית איננו נותן הערכה שיטתית או כמותית של תוצאות ההתקפות האלו. הקורא חייב להזכיר לעצמו שההתקפות הללו היו טראגיות לאלו שסבלו מהם, אבל הרגו בסך הכל פחות אנשים מפגוע התאבדות אחד מוצלח. להתקפות לא היו תוצאות ארוכות-טווח לכלכה הישראלית בכלל או לכלכלת הצפון בפרט. ללא הערכה כוללת של תוצאות ההתקפות הללו, אין הקורא יכול להעריך אם המחיר קצר הטווח של המלחמה שקול כנגד היתרון ארוך הטווח של החלפת החזבאללה בממשלת לבנון כשליט בשטחים הגובלים עם הגליל.
הטיעון השלישי וכנראה המכריע בעיני חברי הוועדה עצמם גורס כי, הציבור הישראלי מאמין שהמלחמה הייתה כישלון, אחרת לא היו מקיימים את וועדה (ראה פרק 7 סעיפים 7, 132, עמ' 114 ו135). אבל אם הציבור מאמין שהמלחמה הייתה כישלון, זה מפני שהציבור מאמין שתוצאות המלחמה היו בסיכום כולל שליליות לישראל. הקורא הנבוך אינו מבין למה הוועדה, שעמדו לרשותה צוות, זמן, וגישה לחומרים מסווגים, מקבלת כראייה לתוצאות מלחמת לבנון השנייה את הרגשת הציבור שאינו מודע לכל ההיבטים הקשורים במלחמה.
כנראה שעומד בבסיס הדו"ח היסק שגוי -- הציבור מאמין שהמלחמה הייתה כשלון, אז יש לראות בה כישלון. כך הכניסה וועדת ווינוגרד את ישראל למשבר פוליטי עצום. יש רק דרך אחת להוציא את עצמנו מן המשבר: הציבור הישראלי, ובמיוחד קובעי הדעות בפוליטיקה, בתקשורת, בצבא, בקהילת המודיעין הרחבה, ובאקדמיה, חייבים לנהל דיון ציבורי עובדתי אודות התוצאות האמיתות של המלחמה. דיון זה חייב להדגיש את האירועים בלבנון תוך כדי ואחרי המלחמה וההשלכות ארוכות הטווח של האירועים האלו. רק אם אחרי דיון עובדתי נגיע לתמימות דעים עם ההנחה הסמויה של הדו"ח, שההחלטה לצאת למלחמה בצורה שהיא נוהלה, לא הניבה תוצאות השוות את המחיר, נוכל להתחיל לשקול אם ה"מסקנות" האישיות וה"המלצות" המוסדיות המוצעות בדו"ח אכן מוצדקות, ואם יישומן רצוי.
לעניות דעתי, האמירה על כך שהכוונה המדינית של המלחמה הייתה לגרום להתערבות מצד הקהילה הבינלאומית והממשלה המוכרת של לבנון נראית לא הגיונית אם לקחת בחשבון את הימים האחרונים של המלחמה, כאשר לכניסת ההסכם לתוקף נשארו שעות ספורות, ולעומת זאת ישראל הולכת על מבצע צנחני הגדול בתולדותיה. לכאורה, הקהילה בינלאומית אכן התערבה, ההסכם הונח על השולחן ונקבע את תוקפו...איך להסביר את המהלך הזה?
ReplyDeleteOlmert's claim is that the draft decision was unacceptable to Israel, and the ground operation was intended as a threat to get the draft changed.
ReplyDeleteSince the Winograd preliminary report doesn't deal with the final days of the war, they don't discuss one way or the other whether Olmert's claim is true. I haven't seen enough of the evidence to make up my mind on this either. But it is an important question.