Thursday, May 24, 2007
Thoughts on Failing to Win
1. Dominic D. P. Johnson and Dominic Tierney, Failing to Win: Perceptions of Victory and Defeat in International Politics. Cambridge, MA:Harvard University Press, 2006.
2. Robert Mandel, The Meaning of Military Victory. Boulder, CO: Lynne Rienner, 2006.
3. William C. Martel, Victory in War: Foundations of Modern Military Policy. Cambridge, UK: Cambridge University Press, 2007.
I have now read Johnson and Tierney, Failing to Win (I will get to the others eventually, insh'allah).
This is a good book, which examines 4 cases (The Cuban missile crisis, Tet, the Yom Kippur War, Somalia '92-93, and The War on Terror/War in Iraq) where perceptions of victory differ markedly from what a neutral observer "keeping score" might expect. For example, Tet was in military terms a massive defeat for the Viet Cong, which was more or less destroyed as an organization, and for North Vietnam. But the magnitude of the offensive transformed American elite and popular opinion from supportive of the US war in Vietnam to skeptical. Most importantly, Johnson and Tierney show that democracies tend to be biased against themselves in assessing who won or lost.
From reading this book one can learn a lot about why it would be difficult for the Israeli public to get an accurate view of the battlefield results and political/diplomatic consequences of the second Lebanon war.
But the Winograd commission was not appointed to explain why Israelis think the war was a failure. Presumably, the public knows what it thinks. The commission was appointed to examine whether it was a failure, and if so, which decision-makers and/or rooted institutional habits were responsible.
I often see references to the Winograd commission as an expert commission, which it certainly is. Its members include two major generals, a distinguished retired judge, and two first-rate academics, a public administration scholar and a jurisprude. But it has no former cabinet members, no diplomats, no intelligence experts, and no academics from Middle East Studies or international relations, the professions most relevant to inquiring into the actual consequences of the war.
Monday, May 21, 2007
Eli Yishai and Bombing Lebanese Infrastructure
What I learned from Yishai's testimony is that Olmert's decision not to bomb the power infrastructure in Lebanon, as Halutz proposed and as Yishai and apparently Haim Ramon favored, turned out, at least in retrospect, to be one of the crucial decisions of the war. But to see why is a little complicated.
The whole strategy proposed by Halutz and approved by Peretz was based on provoking international (i.e. American/French) intervention to the end the war with a diplomatic solution that achieved Israel's goals. Olmert was told by the Americans not to bomb the power stations or attack the electric grid (as the Clinton administration did in Kossovo, in what was the model for Halutz and Olmert), and so he refused to allow this part of Halutz's plan.
But Yishai, according to his testimony, thought that it was crucial to bomb the power stations so as to first, make Lebanon as a whole pay for harboring Hezbollah hostiles, and second, to provoke the international intervention that would end the war.
In retrospect is is hard to say whether Yishai was right and Olmert was wrong. Certainly, the Olmert government failed to anticipate that they would be given a free hand even after the first few days of fighting, and so they engaged for the remaining weeks of the war in search of some way to end it and get the diplomatic solution they wanted from the process of ending the war. On the other hand perhaps Olmert was right that bombing the electrical infrastructure in Lebanon would indeed have provoked Western intervention, but not on terms favorable to Israel.
The kicker, and the motivating reason for this whole blog, is that Israel's principal diplomatic goals (getting the Lebanese army into the South, and getting the Government of Lebanon to acknowledge its sovereign responsibility to prevent cross-border attacks on Israel) were indeed accomplished by Olmert's policy. So whether Yishai was right or not, the long-run difference is pretty small. Of course, if the diplomatic success of the war was better understood, we wouldn't be in this mess and I wouldn't be blogging.
Kochin vs. Sivan on Outcome of the Second Lebanon War
The presentation that really struck me was Emmanuel Sivan's. Sivan is generally regarded as Israel's leading Arabist.
Sivan argued that the Olmert government failed to appreciate the nature of the changes in Lebanon since 2005, that these changes were favorable to Israel, and that by going to war last summer Israel had put a brake on these changes.
When I got a chance to ask a question, I asked Sivan that since Nasrallah was trying to put a brake on these changes himself, would it be more accurate to say that Halutz et al. were trying to speed them up? And weren't they successful in speeding them up?
Sivan proceeded to agree with me. It is true, Sivan said, that Hezbollah was much weaker because its independent armed struggle has been delegitimated in Lebanese public opinion, and the Lebanese Army and (now-reinforced) UNIFIL are deployed in Southern Lebanon. But, Sivan claimed, all this had been accomplished by accident, through no design of Olmert and Halutz.
Amnon Rubinstein, who was also on the panel, agreed with Sivan's claim that the beneficial consequences of the war had nothing to do with the Olmert Government's attempt to bring about these consequences.
Personally, I think that if somebody sets out to bring about a certain state of affairs, and then that state of affairs comes about, one needs some actual evidence to refute the presumption of causality.
Saturday, May 12, 2007
Clausewitz רון בן ישי נגד
מאשים אותו על הבנה שלבנון של 2006 אחרי רצח חרירי הוא לא לבנון של דין וחשבון וענבי זעם.
מאשים את חלוץ בהבנה שלהפציץ לעומק לבנון זה לא כמו החלפת אש רחב היקף לאורך הגבול.
לחלוץ, כמו שכתוב במאמר, מתגלגל עיקר האחריות על תוצאות המלחמה.
אבל מי שמסתכל ברצינות על החזבאללה כרגע זה (וראה הטור של טום פרידמאן בשבוע שעבר) מבין שהתוצאה:
ניצחון מדיני ישראלי
The Winograd Report and the Results Test
The Winograd Report, in its preliminary version issued 30 April, covers four main areas: First, it provides an account of the situation on
The commissioners go from these hypothetical claims in chapter 1, which leave the reader with a positive picture of the consequences of the war, to stating, in a footnote in chapter 7 that "the consequences of the battle in Lebanon are conceived by a few as a failure and by others as mixed or even as partial victory" (p. 114 n. 5). Yet that same chapter 7 is devoted to a scathing critique of the triumvirate Olmert-Peretz-Halutz that appears to depend on a negative assessment of the consequences of the war. Surely it is only compelling to describe the decision-making procedures employed by the triumvirate and the Olmert government as a whole as flawed, arguing as the commissioners do on the basis of the case of the Second Lebanon War, if indeed the Olmert Government failed to achieve a positive result from the Second Lebanon War.
The reader of the report therefore must hunt for the evidence it supplies that the war indeed had negative consequences. Most emphatically, the commissioners emphasize that the war was not a clear military victory (p. 11, chapter sec 9), and, moreover, that the military means chosen were not sufficient to bring about a knock-out military victory on the battlefield (p. 77). Since military victory ought only to be sought as a means to political or strategic ends, the absence of a "knock-out" blow to Hezbollah is not decisive for assessing the most important consequences of the war. The means the Olmert Government, as advised by Lt. Gen. Halutz, chose to employ airstrikes against Hezbollah targets and Lebanese transportation infrastructure, tactical ground operations to eliminate the Hezbollah positions that loomed over the northern border itself, together with an air and sea blockade. The Government and the General Staff knew that these measures could not lead to such a knock-out blow, and were not aiming to achieve such a knock-out (p. 79). The political purpose of the war was to bring about such intervention by the international community and the recognized government of Lebanon so as to end the threat from Hezbollah to the North of Israel, principally by bringing the Government of Lebanon to act on its responsibilities as lawful sovereign over Southern Lebanon.
Second, the commissioners make much of the extensive rocketing of the North, and demonstrate that the military means
Third, and apparently decisively for the commissioners themselves, the public believes that the war was a failure, for otherwise the commission would not have been created (e.g. Chap. 7 secs. 9, 132, pp. 114, 135). Yet if the public believes the war was a failure, this is because the public believes that the consequences of the war were, on the balance, adverse to Israel. Yet the reader is left at loss to understand why the commission with its ample staff, time, and resources, accepts as evidence for the consequences of the Second Lebanon War what the comparatively ill-informed and distracted general public believes to be the consequences of that wars.
If this reading of the preliminary report is correct, then on the basis of a logically flawed inference "the public believes the war was a failure, therefore the war was a failure," the Winograd commission has plunged
דו"ח וינוגרד ומבחן התוצאות
דו"ח וינוגרד, בגרסה החלקית שפורסמה ב30.4, סוקר ארבעה תחומים עיקריים: ראשית, הוא מתאר את המצב בגבול הצפון מהיציאה החד-צדדית מלבנון במאי 2000 עד לאירועיה 12.7.2006, בו תקף החזבאללה סיור ישראלי וחטף את שני החיילים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב. שנית, הדו"ח נותן תיאור עובדתי של האירועים וההחלטות בששת הימים הראשונים של מלחמת לבנון השנייה, מה12 עד ה17 ביולי 2006. שלישית, הוא נותן קריטריונים תיאורטיים להערכת החלטות מדיניות. בחלקו הרביעי, הוא מעריך את תפקוד השלישייה הבכירה בהחלטות של אותם שישה ימים מכריעים: ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ, והרמטכ"ל דאז דן חלוץ.
כפי שהדו"ח בעצמו מודה, הדרך הטיפוסית להעריך החלטה מדינית היא על תוצאותיה: " 'מבחן התוצאה' הוא מבחן שכיח של התנהגות במישור הציבורי" (עמ' 22 הערה 1). נראה שהדבר הראשון שעלינו לעשות כדאי להעריך את ההתנהגות של מנהיגנו במלחמת לבנון השנייה הוא להעריך את ההשלכות של מעשיהם. רק אחרי שקבענו שהתוצאות היו שליליות, יהיה סביר להמשיך לנסות לזהות את האחראים לתוצאות השליליות, ולשקול את מידת אחריותם. הוועדה טוענת ש"נמנענו מהטלת ביקורת, היכן שהכשל לא היה ברור וגלוי על פני הדברים" (עמ' 23, פרק 2 סעיף 9). למרבה הפלא, בסוגיה העיקרית של תוצאות המלחמה, אין עמדות הוועדה ברורות וחד-משמעיות.
במהלך הדוח, חברי הוועדה מעמידים פנים שהם אינם קובעים קביעה חד-משמעית לגבי תוצאות המלחמה. הם מתארים את הנזק שנגרם לחזבאללה (עמ' 11, פרק א' סעיף 7): "היקף הנזקים והאבידות לחזבאללה מן המלחמה היה כבד מאד. נהרגו מאות מלוחמיו, ונפגעו היכולות האסטרטגיות שלו. נחרב מרכזו ברובע הדאחייה בביירות. לא ברורה ההשפעה של המלחמה על מעמדו בלבנון ובעולם הערבי." לגבי השאלה החשובה הרבה יותר של התוצאות האסטרטגיות והמדיניות של המלחמה, הם ממשיכים (סעיף 8): "המלחמה הסתיימה 48 שעות לאחר קבלתה של החלטה 1701 במועצת הביטחון. החלטה 1701 והתהליכים שאפשרו אותה משקפים כמה הישגים חשובים לישראל. חזבאללה אינו יושב עוד על הגבול, ויכולתו ליזום פגיעה בחיילים או ביישובי הצפון פחתה משמעותית. ייתכן כי ההחלטה, והתהליכים שהזינו אותה, עשויים להיות פתח להתפתחויות חיוביות באזור."
חברי הוועדה ממשיכים בטענות העולות בפרק הראשון, טענות המציגות את תוצאות המלחמה באורח חיובי. הערת שוליים בפרק השביעי טוענת: ש"תוצאות המערכה בלבנון נתפשות על ידי אחדים ככישלון ועל ידי אחרים כמעורבות או אף כניצחון חלקי." אבל פרק 7 מוקדש לביקורת חריפה כלפי השלישייה אולמרט-פרץ-חלוץ, ביקורת שתלויה על פניה בהערכה שלילית של תוצאות המלחמה. ודאי שמחייב לתאר את תהליכי קבלת ההחלטות שהופעלו על ידי השלישייה והממשלה כמוסד כפגומים, רק אם חברי הוועדה מסיקים שממשלת נכשלה מלהשיג תוצאות מספקות במלחמת לבנון השנייה.
קורא הדו"ח צריך לחפש בין הדפים כדאי למצוא את הראיות שהדו"ח מספק שלמלחמה הייתה תוצאה שלילית. הוועדה מדגישה שבמלחמה לא ניצחנו ניצחון צבאי ברור (עמ' 11, פרק 1 סעיף 9), ושלאמצעים הצבאים שנבחרו לא היה בהם כדיי להביא ניצחון צבאי בצורת "נוק-אוט" במערכה (עמ' 77). אבל מפני שעלינו לשאוף לניצחון צבאי רק כאמצעי להשגת יעדים אסטרטגיים או מדינים, העדר ה"נוק-אוט" לחזבאללה אינו מהלך מכריע בהערכת התוצאות החשובות ביותר של המלחמה. ממשלת אולמרט, בהתייעצות עם רב-אלוף חלוץ, בחרו להפעיל התקפות אוויריות נגד מתקני החזבאללה ותשתיות תחבורה לבנוניות, מבצעים קרקעיים טקטיים להשמיד את עמדות החזבאללה שאיימו על הגבול ממש, יחד עם סגר ימי ואווירי. הממשלה והמטה הכללי ידעו היטב שצעדים אלו לא היו יכולים לתת מכת "נוק-אוט", ולא ניסו להשיג "נוק אוט." הכוונה המדינית של המלחמה הייתה לגרום להתערבות מצד הקהילה הבינלאומית והממשלה המוכרת של לבנון ,התערבות אשר תשים קץ לאיום של החזבאללה לצפון ישראל. המטרה הייתה בעיקר לגרום לממשלת לבנון לפעול על פי התחייבויותיה כריבון החוקי בדרום לבנון.
שנית, הוועדה דנה רבות בנפילת הטילים על הצפון ומוכיחה שהאמצעים הצבאיים שישראל נקטה אכן גררו את ההתקפות האלו אבל נעשה מעט כדאי לצמצם אותן. הדו"ח בגרסתו הראשונית איננו נותן הערכה שיטתית או כמותית של תוצאות ההתקפות האלו. הקורא חייב להזכיר לעצמו שההתקפות הללו היו טראגיות לאלו שסבלו מהם, אבל הרגו בסך הכל פחות אנשים מפגוע התאבדות אחד מוצלח. להתקפות לא היו תוצאות ארוכות-טווח לכלכה הישראלית בכלל או לכלכלת הצפון בפרט. ללא הערכה כוללת של תוצאות ההתקפות הללו, אין הקורא יכול להעריך אם המחיר קצר הטווח של המלחמה שקול כנגד היתרון ארוך הטווח של החלפת החזבאללה בממשלת לבנון כשליט בשטחים הגובלים עם הגליל.
הטיעון השלישי וכנראה המכריע בעיני חברי הוועדה עצמם גורס כי, הציבור הישראלי מאמין שהמלחמה הייתה כישלון, אחרת לא היו מקיימים את וועדה (ראה פרק 7 סעיפים 7, 132, עמ' 114 ו135). אבל אם הציבור מאמין שהמלחמה הייתה כישלון, זה מפני שהציבור מאמין שתוצאות המלחמה היו בסיכום כולל שליליות לישראל. הקורא הנבוך אינו מבין למה הוועדה, שעמדו לרשותה צוות, זמן, וגישה לחומרים מסווגים, מקבלת כראייה לתוצאות מלחמת לבנון השנייה את הרגשת הציבור שאינו מודע לכל ההיבטים הקשורים במלחמה.
כנראה שעומד בבסיס הדו"ח היסק שגוי -- הציבור מאמין שהמלחמה הייתה כשלון, אז יש לראות בה כישלון. כך הכניסה וועדת ווינוגרד את ישראל למשבר פוליטי עצום. יש רק דרך אחת להוציא את עצמנו מן המשבר: הציבור הישראלי, ובמיוחד קובעי הדעות בפוליטיקה, בתקשורת, בצבא, בקהילת המודיעין הרחבה, ובאקדמיה, חייבים לנהל דיון ציבורי עובדתי אודות התוצאות האמיתות של המלחמה. דיון זה חייב להדגיש את האירועים בלבנון תוך כדי ואחרי המלחמה וההשלכות ארוכות הטווח של האירועים האלו. רק אם אחרי דיון עובדתי נגיע לתמימות דעים עם ההנחה הסמויה של הדו"ח, שההחלטה לצאת למלחמה בצורה שהיא נוהלה, לא הניבה תוצאות השוות את המחיר, נוכל להתחיל לשקול אם ה"מסקנות" האישיות וה"המלצות" המוסדיות המוצעות בדו"ח אכן מוצדקות, ואם יישומן רצוי.